מרד האדם החופשי

מרד האדם החופשי

מאת: רוברט טרז'ינסקי | פורסם לראשונה ב-TIA בתאריך 2 במרץ 2009

נסעתי ביום שישי לוושינגטון הבירה, על מנת לצפות במחאת "מסיבת תה" מקומית נגד הממשלה הגדולה. למרבה הצער האירוע היה בדעיכה. הבעיה לא הייתה ההופעה המצומצמת - ההערכה הגבוהה ביותר היא שההפגנה משכה כ-100 איש – אלא העובדה כי אלו שהופיעו היו "החשודים הרגילים". הם היו מבעלי הנטייה הימנית, צרובי הממשלה-הקטנה אלו שייצאו החוצה לאירוע מסוג זה עם כל פרובוקציה קטנה. הם לא היו חברי הקהל הכללי שמונע על ידי זעם מהדחיפה של ממשל אובמה לקראת סוציאליזם.

כך שאני מניח שלמדתי מה שקיוויתי ללמוד מביקור באירוע כזה: האם יש או אין גל של זעם נגד הסטאטיזם המתגבר. התשובה: עדין לא.

האירוע אישר את ציפיותיי כי הציבור הרחב עדיין מעניק לאובמה את האפשרות ליהנות מן הספק. הם לא יפנו נגדו עד אשר פעולותיו יכשלו באופן ברור. עם זאת עלי לציין כי וושינגטון אינה דומה לשום מקום טיפוסי. אחרי הכל, זאת היא עיר בה הממשלה היא התעשייה הצומחת. ידידי סריקאנט דיווח לי כי מצב הרוח הכללי ברחובות מנהטן הוא פחד גס. ממה שאני יכול לומר, האווירה הכללית ברחובות וושינגטון היא של שאננות זחוחה. וכי מדוע לא? המרכז הפיננסי של ארה"ב הועבר זה עתה בכפייה מעיר אחת למשנה.

אירועי "מסיבות תה" בערים אחרות התנהלו באופן מוצלח בהרבה, מישל מלכין מציגה סיקור מקיף של המחאות בערים שונות. ראוי במיוחד לציין את שכיחות השלטים המתייחסים ל"מרד הנפילים" או לג'ון גאלט, המציינים את פעולתו של "איין ראנד פקטור". (אליו התייחסתי במאמרי האחרון ב- RealClearMarkets ). אולם עדיין מוקדם להעריך את הרעיון של "מסיבות תה" שהועלה לראשונה לפני פחות משבועיים על ידי ריק סטנלי. עוד יהיה לנו זמן רב לתכנן ולהתכונן ולסייע להניע את הציבור הכללי לנקודה בה יהיה באמת מוכן לומר "מספיק".

אך טעימת התה המקומי הפושר לא היה בשום אופן הדבר המעניין אותו עשיתי בוושינגטון.

מה שבאמת הפך את הנסיעה לכדאית היה לראות את חירט וילדרס נואם שם בערב. אם חיפשתי למצוא את המרד של האדם החופשי נגד העריצות, זה היה זה.

וילדרס הוא חבר פרלמנט הולנדי שלאחרונה סורב כניסה לבריטניה לאחר שהוזמן לשם על ידי בית הלורדים על מנת להקרין את סרטו "פיתנה" המציג כי הקוראן מטיף לדיכוי אלים נגד הבלתי-מאמינים. בתגובה לבגידה של בריטניה בחופש הדיבור, ג'ון קייל, הסנטור מאריזונה הזמין את וילדרס לשאת נאום קצר ולהקרין את סרטו בקפיטול ביום שישי האחרון.

פמלה גלר המנהלת את הבלוג " Atlas Shrugs" – והנה לנו, שוב, איין ראנד פקטור בעבודה – החליטה מתוך יוזמתה הפרטית לארגן הקרנה נוספת של הסרט וההרצאה על ידי וילדרס באותו מלון בוושינגטון שאירח את ועידת הפעולה הפוליטית השמרנית (CPAC ), כינוס שנתי ענק של פעילים פוליטיים שמרניים.

באופן מעניין, בעוד שהאירוע התנהל במקביל לועידת השמרנים, הוא לא היה באמת חלק ממנה. גלר תיארה כיצד הכינוס השנה התעלם לחלוטין מנושא האסלם והטרור וסירב באופן כללי לשתף פעולה עם התכנון של האירוע עם וילדרס. גלר נאלצה לארגן את האירוע בעצמה ולאתר את המימון עבורו.

התגובה של משתתפי הועידה – החיילים מן השורה של הימין, בניגוד למנהיגותו הממוסדת – הייתה שונה לגמרי. היה קהל גדול ונלהב, שעמד בתור ארוך שהתמשך מחדר הישיבות ועד הלובי של המלון. גלר מתארת את האירוע בבלוג שלה, ופרט אחד במיוחד עולה בזכרוני באופן מוחשי: לשמוע את גל התשואות וקריאות העידוד בעת שוילדרס ירד מן המעבר לחדר הפגישות, עוצר ללחוץ ידיים עם האנשים הממתינים בתור לראותו. האירוע התקיים באולם שהכיל בערך כ-500 איש חלקם בעמידה, היה צורך לדחות אנשים כאשר האולם הגיע למלוא הקיבולת.

גלר מתארת בנאמנות את הקהל הנלהב. איני בטוח שאני יכול לתאר כראוי את הנלהבות של גלר עצמה, ניו יורקית חצופה ואנרגטית ללא תקנה. אך תוכלו לצפות בווידאו של האירוע ( המראה לרגע גם את עבדכם הנאמן משוחח עם פמלה – אותה אני מכיר זמן מה כאוהדת של TIA Daily – לפני תחילת האירוע). היא לוותה על ידי אנדרו בוסטום ורוברט ספנסר – שניהם מומחים בלתי מתפשרים לאיסלם שהזהירו זה מכבר על האיום. הדיווח של גלר על האירוע כולל שיכתוב של הערותיהם, הראויות לקריאה.

אך כמובן היה זה וילדרס שאותו ואת סרטו הגענו לראות. פיתנה הינו סרט דקומנטרי בן 15 דקות המורכב ביסודו מסדרה של ציטוטים מן הקוראן הקוראים לרצח של הבלתי-מאמינים, המשולבים עם קטעים מנאומים של מנהיגים דתיים מוסלמים המטיפים לאלימות ודיקטטורה דתית – כשכל אלו מוצבים למול מראות של התקפות טרור ורציחות שבוצעו על ידי מוסלמים נגדנו הכופרים המערביים. הדבר המעניין ביותר בסרטו של וילדרס הוא שהוא כולל פרשנות קצרה משלו. הוא מבוסס על ציטטות מן הקוראן, הצהרות של מוסלמים, ופעולות שננקטו על ידי מוסלמים. הוא מניח לאויב לדבר בעד עצמו, והסרט תואר כהלכה כמי שמציב מראה מול פני האסלם הרדיקלי.

עבור הצבת המראה מול המציאות, עבר וילדרס התקפות ודמוניזציה; הוא כעת נתבע בהולנד בחסות חוקי "דברי הסתה". ועדיין, אם אותם החוקים היו מיושמים כלפי האיסלם, הוא מסביר, הם ידרשו מהרשויות ההולנדיות להוציא את הקוראן אל מחוץ לחוק.

וכמובן שהוא אויים באיומי מוות. זאת היא תגובת הסתירה העצמית הרגילה של המוסלמים: אל תאמר כי אנו אלימים או שנכרות את ראשך. איומים אלו הינם מאד ממשיים עבור פוליטיקאים ואינטלקטואלים אירופאיים, במיוחד לאחר הרצח של תיאו ואן-גוך, שנרצח בשל יצירת סרט קצר אחר המבקר את האיסלם. אם צפיתם בסרט של האירוע ביום שישי, תוכלו לראות כי וילדרס מוקף בכל מהלך הנאום על ידי שני אנשים גבוהים הבנויים היטב. העובדה שהוא זקוק לסוג כזה של הגנה אומרת את כל מה שעליך לדעת אודות האיום הנוכחי לחופש הדיבור ומאין הוא מגיע.

כשפגשתי את וילדרס לפני האירוע, אמרתי לו כי כתב בארצות הברית יכול לומר את הדברים השנויים ביותר במחלוקת ללא פחד של ממש. (אני כיניתי את האיסלם "אמונת הרוצחים" והצבתי את הקריקטורה של קורט ווסטרגארד על מוחמד על עמוד השער של ה-TIA, ומעולם לא הייתה לי סיבה לחשוב כי הייתי בסכנה אמיתית.) כך שאנו מעריכים הרבה יותר את אלו שנושאים קולם כשהם נדרשים ליטול סיכון אמיתי.

נאומו של וילדרס – שבמהותו, כך הבנתי, היה אותו נאום שהוא נשא בקפיטול – נקב במונחים ברורים וישירים בכל הנושאים המהותיים. הנה הציטוטים הנבחרים:

"כיום, נמצאת היקרה מבין חירויותינו תחת התקפה בכל רחבי אירופה. חופש הדיבור כבר אינו נתון כמובן מאליו. מה שפעם ראינו כמרכיב טבעי של קיומינו, זכותנו מלידה, הינו כעת משהו שעלינו להילחם עליו שוב...

"השאלה האמיתית היא: האם חופש הדיבור יכלא מאחורי סורגים? והשאלה הגדולה יותר עבור המערב: האם נשאיר לילדי אירופה את ערכיה של רומא, יוון וירושלים או את ערכיה של מכה, טהראן ועזה?..."

"יחסיות תרבותית הינה המחלה הגרועה ביותר באירופה היום. רוב הפוליטיקאים שלנו מאמינים כי כל התרבויות שוות. ובכן הרשו לי לומר לכם כי הם אינן."

"התרבות המערבית שלנו המבוססת על הנצרות, יהדות והומניות הינה טובה יותר בכל היבט מאשר התרבות האיסלמית. כמו שאמרה הכופרת האמיצה ואפה סולטאן: "זאת היא השוואה בין תרבות של שכל ותרבות של ברבריות..."

"אני מציע ביטול של כל החקיקה נגד "דברי הסתה" באירופה. אני מציע תיקון ראשון לחוקה אירופאי. באירופה, עלינו להגן על חופש הדיבור כפי שאתם האמריקאים עושים..."

"גבירותי ורבותי, על אוייבינו לדעת: לעולם לא נתנצל בעבור היותנו אנשים חופשיים, לעולם לא נכנע. אין כוח חזק יותר מאשר כוחם של אנשים חופשיים הנלחמים למען המטרה הגדולה של החירות. משום שהחירות היא זכותו הטבעית של כל אדם. החירות צריכה לשרור, והחירות תנצח.

מעבר לכך, אני יכול להציע לכם את תחושתי שלי לגבי וילדרס כאדם. הוא מתואר בעיתונות בדרך כלל בבוז בריאקציונר כועס המעורר צרות או כסוג כלשהוא של אופורטוניסט רודף פרסום. מה שהיה הכי ברור לגביו היה בדיוק ההיפך: לא היה בו אף לא קמצוץ אחוז של העמדת פנים. לא היתה תחושה של מודעות עצמית להפגנת כוח שאתם רואים בדרך כלל אצל הפעילים השמאלניים הצועקים סיסמאות שלגביהם הם יודעים כי לעולם לא יענשו. במקום זאת וילדר מקרין את תחושת הכבוד העמוקה ביותר שאותה חוויתי מנואם. באופן אישי, בפגישה עם אנשים מן הקהל לפני האירוע, הוא היה שקט, מתון במנהגו, ומנומס תמיד. על גבי הבמה, הוא היה רגוע וממוקד, נוהג בקור רוח גם למול תגובות אנרגטיות ולעיתים מחוספסות אותם הוא קיבל מהקהל. קיבלתי את התחושה כי גם אם הקהל היה אנרגטי אך עויין באותה מידה הוא היה שומר על קור רוחו. הוא העניק את התחושה כי משימתו היחידה היא להעביר בצלילות את המסר שהוא העביר.

כאשר וילדרס הגיע לראשונה כשהוא צועד לאולם האירוע ולוחץ ידיים לאנשים שעמדו בשורה, חשבתי כי הוא נראה כמו פוליטיקאי באירוע בחירות הלוחץ את ידי בוחריו. וכמובן, הוא אכן פוליטיקאי, המחזיק במושב בפרלמנט ההולנדי כחבר במה שהפכה להיות המפלגה הגדולה במדינתו. אך הוא גם הרבה יותר: איש של אומץ ועקרונות הנוקט עמדה לגבי עניין שהוא קריטי לשרידותה של הציביליזציה שלנו.

לאמריקה היו פעם פוליטיקאים כאלו. אנו קוראים להם האבות המייסדים. ואחד הדברים שאותם אני אוהב ביחס לפוליטיקאים הוא שלעיתים, אנו רואים מנהיג המתנשא שוב לרמתם.

Top